(דגש להלן אינו במקור)
ה"פ 9083-10-10, ה"פ 52691-01-11
בבית משפט השלום ירושלים בתאריך: 28/03/2011
בפני: כב' השופט/ת אנה שניידר
התובע - המבקש ב-9083-10-10
1. מרדכי יהושע קרויזר , עו"ד
- נגד -
1. בנק לאומי לישראל בע"מ
2. קנפלר טכנולוגיות בע"מ
3. קנפלר אלכסנדר חיים
החלטה
1.בפני בקשה מטעם הנתבעים הפורמאליים (להלן – קנפלר) לביטול הפסק דין בת.א. 9083-10-10 מיום 21.12.10 (להלן – פסק הדין) שבו ניתן תוקף להסכם פשרה שהושג בין התובע (להלן – קרוייזר) לבין הנתבע (להלן – הבנק).
2.הרקע העובדתי פורט בהחלטה מיום 28.2.11, שהתייחסה לבקשה נוספת של קנפלר (במסגרת תיק 52691-01-11) לעיכוב הליכי מימוש הנכס, ולמען היעילות והחיסכון לא יפורט כאן פעם נוספת.
3.בהסכם הפשרה נשוא פסק הדין, הוסכם בין קרוייזר לבין הבנק כי התביעה שהוגשה על ידי קרוייזר בת.א. 9083-10-10 תידחה, וכי קרוייזר יפנה את הנכס לא יאוחר מיום 21.3.11, וכתוצאה מכך תוכל כונסת הנכסים להמשיך בהליכי מימוש הנכס.
כמו כן הוצהר במסגרת הסכם הפשרה, כי עסקת המכר מיום 11.1.10 בין קרוייזר לבין קנפלר לפיה ירכוש קרוייזר כמחצית מן הנכס – בטלה, וקרוייזר התחייב לפעול להגשת הצהרה בשל ביטול העסקה לשלטונות המס.
4.לטענת קנפלר, הסכם הפשרה, המשפיע על זכויותיהם המהותיות, נעשה שלא בידיעתם ושלא בהסכמתם ולכן מן הדין ומן הצדק להורות על ביטולו של פסק הדין.
לטענתם, פסק הדין ניתן בשל התנהלותו חסרת תום הלב של קרוייזר כלפיהם, אשר פעל מאחורי גבם, ולמעשה הטעה את בית המשפט.
עוד נטען, כי הסכם הפשרה וההסכמות שבו נעדרים כל תוקף מחייב כלפי קנפלר, הן בהתאם לדיני השליחות הכלליים והן בהתאם לדיני האתיקה המקצועית החלים על עורכי דין, וחתימתו של קרוייזר על ההסכם כמי שמייצג את קנפלר לענין זה נעשתה תוך שהוא שרוי בניגוד עניינים חמור.
5.יצויין, כי במקביל לבקשה לביטול פסק הדין במסגרת ת.א. 9083-10-10 הגישו קנפלר ביום 27.1.11, במסגרת ת.א. 52691-01-11, בקשה לעיכוב הליכי המימוש של הנכס, והדיון בשני התיקים אוחד.
בקשה זו נדחתה בהחלטה מיום 28.2.11, בין היתר, מן הטעם שלא ניתן לעקוף סמכות בית המשפט להכריע בבקשה לביטול פסק הדין במסגרת הליך אחד באמצעות תובענה חדשה ונפרדת שהוגשה במסגרת הליך אחר, וכי נקיטה בדרך זו גובלת בשימוש לרעה בהליכי משפט.
6.עוד יצויין, כי בעקבות ההחלטה מיום 28.2.11 הגישו קנפלר ביום 3.3.11 בקשה דחופה לעיכוב ביצוע פסק הדין.
הערעור בבית המשפט המחוזי
רע"א 12581-04-11
בית משפט המחוזי ירושלים בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
בתאריך: 05/07/2011
בפני: כב' השופט/ת נאוה בן אור
ה מבקשים:
1. קנפלר טכנולוגיות בע"מ
2. קנפלר אלכסנדר חיים
3. קנפלר אליהו
- נגד -
משיבים:
1. מרדכי יהושע קרויזר
2. בנק לאומי לישראל בע"מ
פסק דין
בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת א' שניידר) מיום 28.3.11, בה"פ 9083-10-10 וה"פ 52691-01-11, בה נדחתה בקשתם של המבקשים לבטל את פסק הדין שניתן על ידו ביום 21.12.10, ובו ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה שהוצג בפניו.
ביום 11.1.10 נחתם בין המבקשים לבין משיב 1, עו"ד קרויזר, הסכם מכר, לפיו ימכרו לו המבקשים מחצית מזכויותיהם בנכס נשוא ההליכים הנדונים. ההסכם נחתם על רקע צו לכינוס נכסים, שניתן ביום 30.11.08, כנגד זכויותיהם של המבקשים בנכס, עקב אי עמידתם בתשלומי משכנתא, שניתנה למבקשים על ידי משיב 2 בשנת 2007. על פי ההסכם בין המבקשים לבין משיב 1, מסירת החזקה בנכס למשיב 1 נעשתה מיד עם החתימה על ההסכם. משיב 1 שיפץ את הנכס והסב אותו למשרדים. התמורה שעתידה הייתה להשתלם למבקשים על ידי משיב 1 יועדה לסילוק חובם של המבקשים למשיב 2. על פי הטענה, שמשיב 2 כופר בה, ההסכם נעשה בידיעת משיב 2 ומשיבה 3 (כונסת הנכסים).
אחר הדברים האלה, התברר כי על הנכס רובץ, בנוסף לחוב המשכנתא, חוב ארנונה המגיע למאות אלפי שקלים. מדרך הטבע, משיב 1 לא היה מוכן לשאת בחוב זה, ואי הסדרתו לא אפשרה לו לקבל מימון בנקאי לשם ביצוע העסקה. ממילא לא יכולים היו המבקשים לעמוד בהחזר חובם למשיב 2.
משיב 1 פנה לבית משפט זה בהמרצת פתיחה (ה"פ 31165-09-10), ובה ביקש כי בית המשפט יצהיר כי הסכם המכר שנכרת בינו לבין המבקשים, אשר צורפו להליך כ"משיבים פורמאליים", הינו תקף. בהמרצת הפתיחה נטען כי ההסכם בינו לבין המבקשים אושר מלכתחילה על ידי כונסת הנכסים, וכי הכונסת התרשלה בכך שלא פנתה מבעוד מועד לרשויות המתאימות בבקשה לפטור מארנונה, וכך הצטבר חוב עתק. מאחר שבית משפט זה (כב' השופטת א' אפעל-גבאי) מצא כי התובענה מצויה בסמכותו של בית משפט השלום, נמחק ההליך והוגש מחדש לבית משפט השלום, כה"פ 9083-10-10. גם הפעם צורפו המבקשים כמשיבים פורמאליים, ומשיב 1 שימש בא כוחם בהליך.
ביום 5.10.10 ניתן על ידי בית המשפט צו עיכוב הליכי הוצאה לפועל, לבקשתו של משיב 1. על פי הנטען בבקשה שלפניי, ביום 21.12.10 אמור היה להתקיים דיון בהמרצת הפתיחה, בפני כב' השופטת א' שניידר. המבקשים טוענים, כי שעות אחדות לפני מועד הדיון הוגש לבית המשפט הסכם פשרה, חתום בידי משיב 1 ומשיב 2, וניתן לו תוקף של פסק דין. הסכם הפשרה כלל, בין היתר, ביטול צו המניעה מיום 5.10.10 והצהרה כי הסכם המכר בין המבקשים לבין משיב 1 בטל. משהופיעו המבקשים לדיון, גילו להפתעתם הרבה (כך על פי טענתם), את דבר קיומו של הסכם הפשרה ואת התוקף שניתן לו. חודש לאחר מכן, ביום 19.1.11, הגישו המבקשים בקשה לביטול פסק הדין, בטענה כי עמדתם לא נשמעה כלל.
בית משפט קמא דחה את הבקשה בהחלטתו מיום 28.3.11, בקובעו כי משהוצג הסכם הפשרה בפני בית המשפט, לא היה זה מתפקידו לבדוק האם נתנו המבקשים, שהיו מיוצגים על ידי משיב 1, את הסכמתם לפשרה, וככל שיש להם טענות כלפי משיב 1 בעניין זה, עליהם ליזום הליך מתאים כנגדו וכנגד משיב 2, ולא בדרך של בקשה לביטול פסק דין.
מכאן הבקשה שלפניי.
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, מסקנתי היא כי דין הבקשה להדחות.
אין חולק, כי משיב 1 שימש בא כוחם של המבקשים בהליך נשוא הדיון שלפניי. משכך, היה לו ייפוי כוח לפעול בשמם, והיה על המבקשים לדעת כי הוא עשוי להגיע לפשרות בשמם. המבקשים אינם טוענים כי ייפוי הכוח של משיב 1 היה מוגבל וכי לא רשאי היה להגיע להסכמות עם משיב 2. מבחינת בית המשפט הוצג, אפוא, הסכם פשרה חתום כדת וכדין על ידי ב"כ הצדדים.
ככל שהמבקשים סבורים שהסכם הפשרה, אשר משיב 1 רשאי היה, כבא כוחם, לחתום עליו, הושג מאחורי גבם, עליהם לנקוט הליך נגד משיב 1, ולא לבקש את ביטולו של פסק הדין, אשר ניתן על יסוד הסכמת בא כוחם.
